מה בדיוק אנחנו רוצים מהקיץ?
יש משהו שאני תמיד שואל את עצמי בסביבות יוני, כשהחום מתחיל להיכנס ברצינות לחיים: מה אנחנו בעצם רוצים מהקיץ הזה? לא מה אנחנו מתכננים – כרטיסי טיסה, מלונות, יומנים מלאים – אלא מה אנחנו באמת רוצים להרגיש. ורוב הפעמים, כשאני מנסה לענות בכנות, אני מגלה שהתשובה לא קשורה לאף אחד מהדברים שהזמנתי מראש.
הספרדים יש להם ביטוי שאני אוהב: "placeres de verano" – תענוגות הקיץ. לא "חופשת קיץ", לא "תוכניות לקיץ", לא "יעדים לקיץ". תענוגות. המילה הזו לבדה כבר אומרת משהו אחר לגמרי על הגישה. תענוג הוא דבר שאתה לא מתכנן אותו בדיוק – אתה רק יוצר את התנאים שבהם הוא יכול לקרות. ואני חושב שזה בדיוק מה שרוב האנשים מחטיאים בקיץ שלהם.
הקיץ שגדלנו איתו מול הקיץ שאנחנו חיים
יש פער עצום בין הקיץ שאנחנו זוכרים מהילדות לבין הקיץ שאנחנו חיים כמבוגרים. כשהייתי ילד, הקיץ היה גוש אחד גדול של זמן חסר מבנה. הבוקר התחיל מאוחר, היום היה שייך לך, ואת רוב הזמן העברת בלי לדעת בדיוק מה השעה. הייתה בזה אנרכיה מתוקה שילדים לוקחים כמובן מאליו ומבוגרים מתגעגעים אליה נואשות.
כמבוגרים, אנחנו מנסים לשחזר את הקיץ הילדותי הזה, אבל נופלים בפח: אנחנו ממלאים אותו. ממלאים כי מגיע לנו ממלאים כי חבל לבזבז ממלאים כי כולם עושים. כלומר: כולם הולכים לאותם מקומות, מצלמים את אותם השקיעות, מגיעים עייפים יותר מאיך שיצאו. ואז בסוף ספטמבר יושבים עם קפה ואומרים "הקיץ עבר מהר". כי הוא לא עבר מהר – הוא פשוט לא היה נוכח. הם לא היו נוכחים בתוכו.
תענוגות קיץ אמיתיים – ולא חוויות קיץ מתוכננות – מתחילים בדיוק מהנכונות לפנות מקום לאפשרות שמשהו יקרה, בלי שמישהו תזמן אותו.
הגוף יודע דברים שהמוח מפספס
אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בקיץ הוא מה שהוא עושה לגוף. לא בצורה תיאורטית – אלא ממש פיזית, ממשית. הקיץ משנה את הטמפרטורה שאנחנו מרגישים בה בנוח, משנה את השעה שבה אנחנו קמים, את מה שאנחנו רוצים לאכול, את הדחף לצאת החוצה בשעות שבדרך כלל הייתם בפנים.
יש מדינות שמבינות את זה טוב מאוד. בספרד, בדרום איטליה, ביוון – אנשים מוותרים על אמצע היום ולא מתביישים בזה. הסייסטה היא לא עצלנות, היא הכרה ביולוגית: כשהשמש בשיאה, הגוף לא בנוי לעבוד. אז מנמנמים, יושבים בצל, שותים משהו קר, ומחכים שהערב יגיע. ואז הערב – מתחיל הכל מחדש, רענן ופעיל.
אנחנו בישראל חיים במדינה ים תיכונית לגמרי, אבל עדיין מנסים להחיל לוח זמנים של צפון אירופה על הקיץ שלנו. יושבים במשרדים ממוזגים באמצע היום ואז תוהים למה אנחנו לא מרגישים שהיה לנו קיץ. כי הגוף לא נפגש עם הקיץ – הוא ניהל איתו יחסי "שלום, שלום" דרך חלון זכוכית.
האוכל שהוא לא ארוחה אלא רגע
אם יש דבר אחד שמסכם בשבילי את מהות תענוגות הקיץ, זה האוכל. לא האוכל ברמה של "רסטורנטים טובים" או "חוויות קולינריות" – אלא האוכל הפשוט ביותר שנאכל בנסיבות הנכונות.
גלידה שנמסה מהר מדי ואתה צריך לאכול אותה מהר. אבטיח קר שחתכת בחוץ ואכלת בלי צלחת. עגבנייה שקנית בשוק, שטפת מתחת לברז, ואכלת עם מלח ישר עליה. לחם עם שמן זית ועשב. שייק שעשית כי לא היה לך כוח לבשל כלום ולמרות זה הרגשת מרוצה לגמרי.
האוכל הכי טוב שאכלתי בקיצים שלי לא היה במסעדות. היה על מרפסות עם חברים, היה על חוף בשעה שתיים בלילה עם שרימפס בגריל, היה בסופרמרקט ספרדי קטן שמכר פאן קון טומאטה – לחם עם עגבנייה שפשפת עליו ושמן זית מעל. זה לקח שלוש דקות להכין ועשרים שנה לשכוח.
תענוגות קיץ אמיתיים הם כאלה שהם לא יקרים, לא מתוכננים, ולא ניתן לתאר אותם בטוב בתמונה. הם חיים בזיכרון בלבד, ובצדק.
הלילה שמשנה הכל
אחד הסודות הגדולים של הקיץ הוא הלילה. לא הלילה של מסיבות ומועדונים – אלא הלילה הרגיל, החם, הארוך, שבו אתה יושב בחוץ ורק… יושב. זה נשמע פשוט עד טמטום, אבל כמה פעמים בחיים אתה באמת יושב בחוץ בלילה חם ולא עושה כלום? לא מסתכל בטלפון, לא מדבר על כלום מהותי, רק נמצא שם?
הלילות הקייציים הכי טובים שלי היו כאלה שהתחילו בלי תוכנית ונגמרו מאוחר מהצפוי. פתאום שעה שלוש בלילה ועדיין ספרים פתוחים, שיחה שנגמרה בלי שמישהו הסתכל על השעה, או פשוט שתיקה נוחה מול שמיים שרואים בהם יותר כוכבים ממה שראית בכל החורף.
בתרבויות ים-תיכוניות, הלילה הוא לא סוף היום – הוא שיא שלו. הספרדים יוצאים לאכול ב-22:00. הקלטלוניים הולכים לסרגה – הטיילת – ב-23:00. האיטלקים עושים פאסג'יאטה, טיול ערב, אחרי ארוחת הלילה. הם לא ממהרים לסיים את היום כי הם מבינים שבלילה יש משהו שהיום לא יכול לתת.
אנחנו? ישראלים בקיץ יודעים גם כן ליהנות מהלילה – אבל לעתים קרובות מדי בצורה תחרותית. כמה בר היה הכי שווה, איזה אירוע, איפה היו הכי הרבה אנשים. במקום שיהיה אמצעי לנהנות, הלילה הופך לעוד פרפורמנס. עצוב קצת.
הבטלה שאנחנו מפחדים ממנה
יש מושג שלא אוהבים לדבר עליו בעידן הפרודוקטיביות: בטלה. לא פנאי מאורגן, לא "זמן לעצמי עם תוכנית", לא "ריצ'ארג'" – אלא בטלה שלמה, גמורה, לא מוצדקת. לשכב ולמתוח תקרה. לשבת עם כוס קפה שכבר התקרר וסתם להסתכל על הרחוב. לקרוא משהו שלא "מועיל" לך בשום צורה.
הקיץ אמור להיות העונה שמרשים לנו בטלה. אבל אנחנו הפכנו אותו לעונה הכי עמוסה בשנה. בתי ספר עם קייטנות מהיום הראשון, פידים עמוסים בתמונות של "הקיץ המושלם", פודקאסטים על "איך למקסם את הקיץ שלך". אפילו החופשות שלנו עמוסות בלוגיסטיקה – לאן ללכת, מה לראות, איזה מסעדה להזמין, מה לתעד.
הפילוסוף הרומי סנקה כתב לפני שני אלפי שנה משהו שרלוונטי להפליא: "omnia aliena sunt, tempus tantum nostrum est" – הכל שייך לאחרים, רק הזמן שלנו הוא שלנו. ועוד אמר שאנשים מבזבזים אותו בדיוק כמו שמבזבזים כסף – בלי להבין כמה הם מוציאים. הקיץ הוא ההזדמנות הכי גדולה בשנה לזכור שזמן אמיתי – זמן שחי בך ולא רק עובר מעליך – דורש בדיוק את ההפך מלמלא אותו.
לטייל בלי לצאת מהבית, או: הקיץ כמצב תודעה
אחת הגילויים שלי בשנים האחרונות היא שהקיץ הכי טוב שלי לא היה בהכרח הרחוק ביותר. היה לי קיץ אחד, לא מזמן, שנשאר זכור כאחד הקיצים הכי טובים שלי – ואני לא יצאתי מהארץ. סתם טיילתי בדברים קרובים שלא הייתי בהם, ישבתי בקפה שלי בבוקר יותר ממה שישבתי בכל קיץ אחר, קראתי ספר שהיה מחכה על המדף חצי שנה, ושחיתי בים שלושה-ארבעה ימים בשבוע.
הקיץ ההוא היה מלא. לא ב"חוויות" – אלא ברגעים שהרגשתי אותם. וזה בדיוק ההבדל.
הספרדים שהמציאו לי את הביטוי הזה, placeres de verano, גם הם לא מדברים בהכרח על ניו יורק ועל פאריז ועל תאילנד. לפעמים הכוונה הי
